התיאטרון כפי שאנו מכירים אותו היום, עם דמויות המגלמות דמויות על במה מול קהל צופים, לא נולד יש מאין. שורשיו של התיאטרון נטועים עמוק בהיסטוריה האנושית, וניתן לאתרם כבר בטקסים דתיים, חגיגות קהילתיות ואירועים ציבוריים שהתקיימו לפני אלפי שנים בחברות קדומות כמו מצרים, יוון ורומא.
ההצגה התיאטרלית המוקדמת ביותר הידועה לנו מקורה כבר לפני יותר מ-3,500 שנה במצרים הפרעונית, כאשר כוהני מקדשים היו מארגנים תהלוכות, מחזות וטקסים דתיים ססגוניים לכבוד אליהם אוזיריס, איזיס ואחרים. מאוחר יותר, ביוון העתיקה, החל התיאטרון להתגבש לכלל אמנות נפרדת עם מיתוסים, דמויות ועלילות מוגדרות המיועדות לבידור ומסר מוסרי כלפי הקהל הרחב.
כך, מה שהחל כטקס דתי, הפך עם הדורות לצורת בידור ואמנות להמונים. המעבר הזה מטקס קדוש לבמה חילונית לווה בהדרגה בהתפתחות שפה תיאטרלית ייחודית עם דמויות, עלילה, תפאורה ומשחק. במהלך 2500 השנים האחרונות עבר התיאטרון תהפוכות וזינקים רבים בהתאם לתנאים החברתיים והתרבותיים של כל תקופה, אך תמיד שיקף באופן כלשהו את רוח הזמן והעיסוקים של בני האדם.
שורשי התיאטרון בטקסים דתיים וחגיגות קדומות
המקור המוקדם ביותר הידוע לנו של התיאטרון מגיע ממצרים העתיקה, לפני יותר מ-3,500 שנה. המצרים הקדמונים נהגו לקיים טקסים ופסטיבלים דתיים לכבוד אליליהם הרבים, שכללו שירה, ריקודים והצגות תיאטרליות פשוטות.
הטקסים נועדו לשחזר ולהנציח את סיפורי הבריאה והמיתולוגיה המצרית. לדוגמה, מדי שנה בשנה במהלך חגיגות במקדש האלה איזיס בעיר דנדרה, נהגו הכוהנים לערוך טקס המתאר את סיפור האל אוזיריס הנהרג בידי אחיו סת, ולאחר מכן מוחזר לחיים באמצעות אשתו איזיס ואחותו נפתיס. תהלוכת כוהנים ושחקנים היו מבצעים את הסצנות השונות מהמיתוס, כשבתווך שרים ורוקדים לכבוד האלים.
ביוון העתיקה, יסודות התיאטרון התפתחו במהלך טקסים דתיים לכבוד האל דיוניסוס, אל היין והפריון במיתולוגיה היוונית. במהלך פסטיבלים שנתיים כמו הדיוניסיה הגדולה, היו יוונים לובשים תחפושות של סטירים (רוחות יער), שותים יין בשפע ורוקדים באקסטזה על מנת "להיכנס לדמות" של דיוניסוס ופמלייתו. כמו כן, היו מבצעים סצנות שונות המתארות את לידתו של דיוניסוס, הרפתקאותיו ומסעותיו ברחבי יוון ואסיה.
לאט לאט, מתוך האימפרוביזציות והפעולות הסימבוליות הללו, התפתחו היצירות הדרמטיות המורכבות יותר. מקהל המשתתפים-צופים הפך לקהל צופים פאסיביים יותר. כך, מתוך הטקסים והפולחן לכבוד דיוניסוס, צמחו הטרגדיות והקומדיות היווניות הראשונות אשר הוצגו מול קהל בתיאטרון הפתוח באתונה למן המאה השישית לפני הספירה.
תור הזהב של התיאטרון הרומי
הרומאים אימצו את המסורת התיאטרלית היוונית ופיתחו אותה הלאה לכדי שיא חדש. הם בנו תיאטראות מרשימים במיוחד שיכלו להכיל עשרות אלפי צופים, והפיקו הצגות מרהיבות בהשקעה כספית אדירה.
התיאטרון הרומי הגיע לשיאו במאות הראשונה לפני ולאחר הספירה. הקיסרים הרומיים ראו באירוח הצגות מפוארות דרך להאדרת שמם והגברת הפופולריות שלהם בקרב ההמונים. הם הקצו תקציבים עתקיים לבניית תיאטראות היכולים להכיל עשרות אלפי צופים סביב זירה מרכזית משוכללת.
הצגות כללו אפקטים מיוחדים מרשימים ששילבו שחזורי קרבות של צבא רומי גדול, קרבות גלדיאטורים, הצפת הזירה לקרבות ימיים ועוד. כל אלה דרשו השקעה אדירה בתפאורות, תלבושות ואביזרים. יחד עם העלילות הדרמטיות שעסקו במיתולוגיה, היסטוריה ואגדות רומאיות, הציג התיאטרון של רומא העתיקה חזיון מרהיב.
עם זאת, בניגוד ליוון, מעמדו החברתי של השחקן הרומי היה נמוך למדי. שחקנים רבים היו עבדים או שבויי מלחמה ונתפסו כבעלי מעמד נחות. הדבר פגע באיכות ההצגות לאורך זמן. גם העדפת הקהל את האפקטים החיצוניים והאלימות בהצגות על פני הדרמה עצמה תרמה לדעיכה הדרגתית של התיאטרון הרומי מאוחר יותר.
ירידה ותחייה בימי הביניים והרנסאנס
במהלך ימי הביניים באירופה הנוצרית, נזנח במידה רבה התיאטרון כפי שהתקיים בעת העתיקה הקלאסית. הכנסייה הקתולית התנגדה לתיאטרון חילוני כיוון שראתה בו שריד פגאני שעלול לעודד מוסר רופף. אמנם, מדי פעם הוצגו מחזות דתיים פשוטים בכנסיות ובירידים ציבוריים, שעסקו לרוב בתוכן מהברית החדשה.
החל מן המאה ה-11 החלו להופיע ברחבי אירופה להקות נודדות של שחקנים שהציגו מחזות עממיים, לעיתים הומוריסטיים וגסים למדי, בכיכרות הערים ובירידים. אלה שימשו את הקהל ההמוני שלא יכל לצפות בתיאטרון הדתי הרשמי. לקראת סוף ימי הביניים, כל עיר ועיירה נהגו להציג מדי שנה מחזות מסתורין (מיסטריות) המבוססים על סיפורים מהברית הישנה. הצגות אלו היו חלק מחגיגות דתיות שנתיות.
בתקופת הרנסאנס של המאה ה-16 חלה התעוררות מחודשת של התרבות והאמנות הקלאסית מימי יוון ורומא. מחזאים איטלקים החלו לכתוב מחדש טרגדיות וקומדיות בסגנון קלאסי עתיק. ויליאם שייקספיר ובני דורו באנגליה כתבו מחזות שהפכו פופולריים הן בקרב המלוכה והן בקרב ההמון. מרכיב חשוב בהצלחתו של שייקפסיר היה השימוש הנרחב באלמנטים קומיים במחזותיו, גם בטרגדיות. כך הוא משך גם את ההמונים לצפות וליהנות מהתיאטרון, בדומה לקומדיה דל'ארטה האיטלקית.
התיאטרון המודרני – שבירת מוסכמות וחיפוש אחר חידוש
במאה ה-20 חלה מהפכה של ממש בתחום התיאטרון, כאשר יוצרים רדיקלים ביקשו לזנוח לחלוטין את המסורות והכללים של הדרמה הקלאסית מאות בשנים. הם חתרו ליצור צורות חדשות של תיאטרון שישקף את המציאות המודרנית.
הבמאי והתיאורטיקן הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי פיתח שיטת משחק חדשה ורדיקלית שכונתה "שיטת השחקן" – השחקן אמור לחוש ולחוות את הרגשות באופן אמיתי ואותנטי על הבמה ולא להעמיד פנים כמו במשחק הקלאסי. גישתו מהפכנית לחלוטין והשפיעה על תיאטרון מודרני רב.
המחזאי הגרמני ברטולט ברכט פיתח את מה שכונה "האפקט המנוכר" – שבירת הזדהות הקהל עם הדמויות כדי לעורר מחשבה ביקורתית. שיטתו האוונגרדית ערערה על התפישה המסורתית של דרמה. מחזאים כמו סמואל בקט והרולד פינטר יצרו מחזות אבסורדיים המשקפים חוויה מודרנית של אי-הגיון וחוסר משמעות.
במאי תיאטרון חדשניים כמו מאיירהולד וגרוטובסקי ניסו טכניקות של תיאטרון בובות, תהלוכות וקרקס כדי ליצור אפקטים חזותיים וסגנונות משחק בלתי מוכרים. המטרה הייתה לזעזע את הצופה מנחת ודפוסי הצפייה המסורתיים במחזות ריאליסטים. ז'אנר התיאטרון האבסורדי פרח במיוחד בצרפת לאחר מלחמת העולם ה-2.
התיאטרון כמראה לחברה ולתרבות
המסע המפותל שעבר התיאטרון מאז ראשיתו ועד ימינו מדגים כיצד התיאטרון תמיד שיקף את החברה והתרבות שבתוכה צמח. במצרים וביוון העתיקות צמח התיאטרון מתוך טקסים דתיים מקודשים. ביוון הקלאסית וברומא שימש התיאטרון במה לעיסוק בסוגיות פילוסופיות, מוסריות ופוליטיות שהעסיקו את ההוגים ואת ההמונים כאחד.
בימי הביניים דעך התיאטרון החילוני אך המשיך לשמש כלי בידי הכנסייה להפצת מסריה בקרב ההמונים האדוקים יותר ופחות. התיאטרון של הרנסאנס והתקופה האליזבתנית שיקף את עליית מעמד הבורגנות והעניין המחודש בעולם הקלאסי ובבני האדם כאינדיבידואלים.
בעת החדשה הפך התיאטרון לזירה נוספת למאבקים אידיאולוגיים, פוליטיים וחברתיים. יוצרים אוונגרדים ביקשו לקעקע את יסודות התרבות המערבית ולערער על הקונבנציות החברתיות דרך ניסויים תיאטרליים רדיקליים. כך, התיאטרון ממשיך גם כיום לשמש מראה מעניינת ומאתגרת להוויות ולמציאות החברתית והתרבותית המשתנה ללא הרף.
